תלונת שווא במשטרה

כאשר אדם מגלה שהוגשה נגדו תלונת שווא, הוא נכנס להליך פלילי שלא הוא פתח ולא הוא שולט בקצב שלו. הזימון לחקירה מגיע לרוב בלי הקדמה, ולעיתים חודשים אחרי האירוע שהתלונה מתארת.  מרגע זה מעמדו משתנה, והדברים שיאמר בחדר החקירות ילוו את התיק עד סופו. המשפט הישראלי מטפל בתופעה בשלושה מסלולים שונים: עבירה פלילית של מסירת ידיעה כוזבת, תביעה אזרחית בגין לשון הרע, ועוולת נזיקין. שלושת המסלולים אינם שווי ערך, ולכל אחד מהם תנאי כניסה משלו. חשוב להבין שדווקא המסלול שנראה הטבעי מכולם הוא זה שהחוק חוסם כמעט לחלוטין.

מהי תלונת שווא?

תלונת שווא היא מסירת מידע כוזב לרשויות אכיפת החוק על ביצוע עבירה, כאשר מוסר המידע יודע שהמידע אינו נכון. ההגדרה אינה חלה על טעות בתום לב, על זיכרון שגוי או על פרשנות אחרת של אירוע. הגורם המכריע בשאלה מה זה תלונת שווא הוא הידיעה בפועל שהדברים אינם אמת. מתלונן שהאמין באמיתות דבריו אינו מבצע עבירה, גם אם התביעה סגרה את התיק נגד החשוד במלואו. ההבחנה הזו חשובה מבחינה מעשית. תיק שהתביעה סגרה אינו מעיד כשלעצמו שהתלונה הייתה שקרית, ובוודאי לא שהמתלונן ידע זאת.

מדוע מגישים תלונת שווא?

המניע כמעט תמיד חיצוני לאירוע שהתלונה מתארת. בשטח חוזרים כמה דפוסים, ולכל אחד מהם משמעות ראייתית אחרת.

• מינוף בסכסוך אחר – הליך גירושין, משמורת, סכסוך שכנים או סכסוך עסקי שבו התלונה משמשת קלף
• נקמה אישית – תגובה לפרידה, לפיטורים או להשפלה, בלי מטרה דיונית ברורה
• כיסוי על מעשה אחר – הסטת חשד מהמתלונן עצמו, או הסבר לאירוע שמחייב הצדקה
• רווח כלכלי – תביעת ביטוח, פיצוי, או הימנעות מחוב
• פרשנות כנה ושגויה – כאן אין עבירה כלל, אלא טעות בתום לב

הערה משפטית חשובה: הדפוס האחרון הוא הקו המפריד. סעיף 243 מחייב ידיעה בפועל שהתוכן שקרי, ולכן מתלונן שטעה בכנות אינו בגדר העבירה גם כשהתיאור שלו רחוק מהמציאות.

הנזק שהתלונה גורמת

גם תיק שהתביעה סוגרת במלואו מותיר אחריו נזק ממשי. כדאי למפות אותו מראש, כי חלק ממנו אפשר לצמצם בזמן אמת ולא בדיעבד.

• חירות – מעצר ימים, תנאים מגבילים, הרחקה מהבית או איסור יצירת קשר
• תעסוקה – השעיה, פיטורים, או פגיעה ברישיון מקצועי
• משפחה – צמצום הסדרי שהות עם ילדים כל עוד ההליך מתנהל
• שם טוב – התפשטות המידע במעגל החברתי ובמקום העבודה
• רישום – תיעוד במרשם המשטרתי גם אחרי הסגירה

ארבעת הראשונים מתרחשים לפני שבית המשפט אמר מילה. זו הסיבה שהטיפול מתחיל בחקירה ולא בהכרעת הדין.

מה אוסר סעיף 243?

לעניין תלונת שווא חוק העונשין מקצה סעיף אחד בלבד, סעיף 243, שכותרתו "ידיעות כוזבות". הסעיף אינו נושא את השם שהציבור מכיר, וזו אחת הסיבות שקשה לאתר אותו.

"המוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית, ידיעה על עבירה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם העבירה היא פשע – מאסר חמש שנים; ואין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו."

החוק רואה בתלונה שקרית עבירה פלילית לכל דבר, והיא מחייבת שלושה יסודות. ראשית, מסירת ידיעה על עבירה. שנית, מסירתה לגורם המוסמך המנוי בסעיף. שלישית, ידיעה בפועל שהתוכן כוזב. לצד סעיף 243 עומדות עבירות נוספות באותו סימן, שעשויות לחול על התנהלות סביב התלונה. שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 נושא שלוש שנות מאסר, והדחה בחקירה לפי סעיף 245 נושאת חמש שנות מאסר, ושבע שנים כשהיא נעשית במרמה, בכוח או באיומים.

שלוש שנים או חמש?

פרסומים רבים מציגים את העונש על תלונה שקרית כטווח של שלוש עד חמש שנות מאסר. זו אינה קריאה מדויקת של הסעיף. החוק אינו קובע טווח ענישה אלא שתי מדרגות שונות, והמדרגה נקבעת לפי חומרת העבירה שדווחה. סעיף 24 לחוק העונשין מגדיר פשע כעבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר שלוש שנים.

המשמעות פשוטה. על תלונת שווא עונש המאסר עומד על שלוש שנים כשהעבירה שדווחה היא עוון, ועל חמש שנים כשהיא פשע. סיווג העבירה שדווחה הוא שקובע, ולא היקף הפגיעה במי שהותלה נגדו.

מסקנה מעשית: תלונה שקרית בעבירת מין או באלימות חמורה נופלת למדרגה של חמש שנים, ובכך היא עצמה מהווה פשע לפי סעיף 24.

עבירה גם בלי כתב אישום

סיפת סעיף 243 מוסיפה קביעה שאינה מקבלת תשומת לב מספקת: "ואין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו". כלומר העבירה מתגבשת ברגע מסירת הידיעה השקרית. לקביעה הזו יש משמעות ישירה. גם אם התביעה סגרה את התיק בתחילת הדרך, וגם אם מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום פלילי, אין בכך כדי לאיין את העבירה שביצע המתלונן.

למי נמסרה הידיעה?

לצד ההרחבה שבסיפה, הרישה מציבה מגבלה ברורה. הסעיף חל על מסירה לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית, ולא על כל גורם רשמי אחר. לכן פנייה שקרית לגורמים שאינם מנויים בסעיף אינה מקימה עבירה לפיו. פנייה לשירותי הרווחה, תלונה שקרית בפני מעסיק, או פנייה לוועדה משמעתית, עשויות להקים עילות אחרות, אך אינן נכנסות בגדרו של סעיף 243.

מדוע האכיפה נדירה?

קיומה של עבירה בספר החוקים אינו מלמד על שכיחות האכיפה בפועל. הפרקליטות מפעילה שיקול דעת רחב בשאלה אם להעמיד לדין מתלונן, ובמרבית המקרים היא בוחרת שלא לעשות זאת. השיקול המרכזי הוא החשש להרתיע מתלוננים אמיתיים. מדיניות שמעמידה לדין מתלוננים באופן שגרתי עלולה להרתיע נפגעי עבירה מלהתלונן מלכתחילה, ובמיוחד בעבירות שקשה להוכיח.

אפשר בהחלט להגיש תלונה על תלונת שווא, והמשטרה מקבלת אותה כמו כל תלונה אחרת. השאלה אינה אם מותר להגיש, אלא מה קורה אחריה. בפועל התלונה הנגדית מגיעה לאותה פרקליטות שמפעילה את שיקול הדעת המצומצם שתואר כאן. לכן הערך המרכזי שלה לרוב אינו ההעמדה לדין, אלא התיעוד שהיא מייצרת: מסמך רשמי שמתעד את הטענה במועד מוקדם, ושעשוי לשמש בהמשך בהליך האזרחי.

אזהרה: מי שמצפה שהמדינה תעמיד לדין את מי שהתלונן נגדו עלול להתאכזב. המסלול האזרחי הוא זה שנותר בשליטתו.

שלושת המסלולים – טבלת השוואה

שלושת המסלולים שונים זה מזה בגורם היוזם, בתנאי הכניסה ובסיכוי המעשי. הטבלה מרכזת את ההבדלים.

מקור: סעיפים 24 ו-243 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; סעיפים 7א, 15 ו-16 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965; סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]

מה עושים עם הזימון?

ההתמודדות מתחילה בחקירה, ולא בבית המשפט. זימון כדין מחייב התייצבות, ואי הופעה עלול להוביל להוצאת צו הבאה. הטעות שחוזרת שוב ושוב היא ההנחה שהאמת תתברר מעצמה. חשוד שבטוח בחפותו נוטה לדבר בהרחבה, לנסות לשכנע, ולמסור גרסאות משלימות. כל אלה נרשמים, ופערים ביניהם עלולים לשמש בהמשך התיק.

לפני ההתייצבות חשוב לאסוף את החומר שנמצא בשליטת החשוד. הודעות טקסט, נתוני מיקום, תיעוד רפואי או עדים שיכולים למקם אותו בזמן ובמקום, מאבדים מערכם ככל שהזמן חולף.

זכות השתיקה וזכות ההיוועצות

הדין מקנה לחשוד זכות שתיקה וזכות להיוועץ בעורך דין לפני החקירה. שתי הזכויות עומדות לו גם כשהתלונה נגדו שקרית לחלוטין. בפועל, ההחלטה בין שתיקה למסירת גרסה אינה טכנית. שתיקה עשויה לשמש חיזוק ראייתי בהמשך ההליך, ומסירת גרסה בשלב הראשון עלולה לקבע עמדה לפני שידוע מה בדיוק נטען בתלונה.

זו החלטה שמתקבלת לאחר בחינת החשד הקונקרטי, ולא כברירת מחדל. בחקירה באזהרה חובה על החוקר להבהיר לחשוד את מעמדו ואת זכויותיו בפתח החקירה.

עילת הסגירה קובעת את ההמשך

כאשר התביעה משתכנעת שאין בסיס לתלונה, היא סוגרת את התיק. אלא שהסגירה אינה אחידה, ועילת הסגירה שנרשמת משפיעה על כל מה שבא אחריה.

חוסר אשמה – התביעה משוכנעת שהחשוד לא ביצע את המיוחס לו. זו הסגירה הנקייה מכולן, ולפיה נמחק הרישום.

היעדר ראיות מספיקות – קיים חשד אך הראיות אינן מספיקות להעמדה לדין. המשטרה עשויה לשמר את הרישום.

נסיבות העניין אינן מתאימות – קיימות ראיות, אך לניהול ההליך אין הצדקה בנסיבות. גם כאן המשטרה עשויה לשמר את הרישום.

מסקנה מעשית: מי שהתלוננו נגדו בשקר ומבקש לפעול בהמשך, מוטב שיפעל לשינוי עילת סגירת התיק לחוסר אשמה. העילה קובעת גם את הרישום וגם את עמדת הפתיחה בהליך אזרחי בהמשך.

מה נשאר במרשם המשטרתי?

תיק שהתביעה סגרה אינו נעלם. הוא מתועד במרשם המשטרתי, שהגישה אליו צרה בהרבה מזו שלמרשם הפלילי, אך אינה אפסית. גורמים מסוימים רשאים לעיין בו לפי דין, ובהם גופי ביטחון וגורמים המעניקים רישיונות. לכן פעולה למחיקת רישום משטרתי רלוונטית גם למי שהתביעה סגרה את תיקו במלואו.

תלונת שווא ולשון הרע

המסלול שנותר בשליטת הנפגע הוא תביעה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע. תלונה שקרית במשטרה עשויה להוות פרסום לשון הרע, שכן היא מייחסת לאדם מעשה שעלול לבזותו. תביעה אזרחית על תלונת שווא אינה פשוטה כפי שהיא מוצגת לעיתים. החוק מעניק למתלוננים הגנה רחבה, ומרבית התביעות מתנפצות דווקא על המשוכה הזו.

הגנת תום הלב וסעיף 16(ב)

סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה למי שהגיש תלונה בתום לב לרשות המוסמכת לקבל תלונות או לחקור בעניין. ההגנה קיימת גם כשהתלונה התבררה כשגויה. אלא שההגנה אינה אוטומטית. סעיף 16(א) מתנה את חזקת תום הלב בכך שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. תלונה שכללה פרטים שאינם נדרשים לבירור החשד עשויה לחרוג מתחום זה.

סעיף 16(ב) הולך צעד נוסף והופך את החזקה. חזקה על המפרסם שפעל שלא בתום לב כאשר הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו, או כאשר לא נקט אמצעים סבירים לבדוק אם אמת הוא. זהו השער המרכזי שדרכו בית המשפט בוחן תלונות שקריות בהליך אזרחי. לא עצם השקר מקים את העילה, אלא סתירת החזקה.

מה סעיף 15(8) לא מכסה?

סיפת סעיף 15(8) מצמצמת את ההגנה באופן שלא תמיד מובן: "ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תוכנה". המשמעות מעשית וחדה. ההגנה חלה על הפנייה לרשות המוסמכת בלבד. מי שסיפר לשכנים שהגיש תלונה, שלח את פרטיה בקבוצת הורים, או פרסם אותה ברשת חברתית, אינו חוסה תחת ההגנה ביחס לאותם פרסומים.

הערה משפטית חשובה: בפועל, הפרסום המשני הוא לעיתים קרובות עילת התביעה החזקה מכולן, גם כשהתלונה עצמה חוסה תחת ההגנה.

פיצוי ללא הוכחת נזק

פיצוי בגין תלונת שווא נפסק לרוב במסלול הזה. סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע מאפשר פסיקת פיצוי בלי שהתובע יוכיח נזק. הסכום הקבוע בחוק עומד על 50,000 שקלים, וסעיף 7א(ה) קובע שהוא מתעדכן לפי מדד המחירים לצרכן ביחס למדד ספטמבר 1998. סעיף 7א(ג) מאפשר לבית המשפט לפסוק עד כפל הסכום כאשר הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. סעיף 7א(ד) מגביל את התובע לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק פעם אחת בלבד בשל אותה לשון הרע.

חשוב לדעת: פסיקת הסכום המרבי אינה מובנת מאליה. בית המשפט בוחן את היקף הפרסום, את מידת הפגיעה ואת התנהגות הצדדים, ופוסק בהתאם לנסיבות המקרה ולהכרעתו.

עוולת הנגישה והסייג שחוסם

פרסומים משפטיים מציעים לעיתים את עוולת הנגישה כמסלול נוסף לצד לשון הרע. העוולה מעוגנת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, והיא עוסקת בפתיחה או בהמשכה של הליך נפל בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת, כשההליך פגע בשמו הטוב של אדם והסתיים לטובתו.

"נגישה היא פתיחתו או המשכתו – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק… אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים."

סיפת הסעיף חוסמת את המסלול הזה כמעט לחלוטין ביחס לתלונה במשטרה. מי שמסר ידיעות לרשות אינו זה שפתח את ההליך במובן הנדרש בסעיף.

מסקנה מעשית: המשטרה היא שפותחת את ההליך, ולא המתלונן. לכן מרבית המקרים אינם מקימים עילת נגישה, והמסלול האזרחי הריאלי נותר לשון הרע.

ההתמודדות לפי סוג התלונה

ההתמודדות משתנה לפי העבירה שהתלונה מייחסת, משום שכל סוג מפעיל מסלול חקירה אחר ורף ראיות אחר.

גירושין ומשמורת – תלונת שווא על אלימות במשפחה עשויה להוביל להרחקה מהבית ולצמצום הסדרי שהות עוד לפני שבית המשפט בחן אותה לגופה. הטיפול חופף גם את דיני עבירות אלימות במשפחה וגם את ההליך המשפחתי המקביל.

סכסוכי שכנים – המאפיין הבולט הוא ריבוי תלונות לאורך זמן, ובכללן תלונה שקרית על איומים או על הסגת גבול. דפוס חוזר של תלונות שהתביעה סגרה משמש בעצמו ראיה לשאלת תום הלב לפי סעיף 16(ב).

עבירות מין והטרדה מינית – תלונת שווא על הטרדה מינית או על עבירת מין מציבה פער חריג בין חומרת החשד לבין כמות הראיות החיצוניות, ולכן משקל הגרסה הראשונה בחקירה מכריע. תלונה שקרית בעבירת מין נכנסת למדרגת חמש השנים בסעיף 243.

תלונות במקום העבודה – מתנהלות לעיתים בשני מישורים במקביל, משמעתי ופלילי. כל מישור מייצר תיעוד שהמישור השני עשוי לשאוב ממנו.

קטינים – כשהמתלונן או החשוד קטין, ההליך מתנהל לפי חוק הנוער ובלוחות זמנים אחרים. תלונה שקרית שמערבת קטין מחייבת זהירות מיוחדת כבר בשלב החקירה.

מתי לפנות לעורך דין פלילי?

התשובה הפשוטה: מוקדם ככל האפשר, ועדיף לפני ההתייצבות לחקירה הראשונה. ההליך מתפצל לשני מישורים שמתנהלים במקביל, וכל אחד מהם דורש טיפול משלו. אלה השלבים שבהם פנייה בשלב הראשון משנה את אפשרויות הפעולה:

• עם קבלת הזימון לחקירה – היוועצות לפני מסירת גרסה ראשונה
• בשלב איסוף הראיות – שימור תיעוד שנעלם עם הזמן
• לפני החלטת התביעה – הצגת חומר שעשוי להשפיע על סגירת התיק
• עם סגירת התיק – בחינת עילת הסגירה ובקשה לשינויה
• לקראת ההליך האזרחי – בחינת התשתית לתביעת לשון הרע

עורך דין פלילי מנוסה בוחן את החומר משני הכיוונים במקביל. הכנה לחקירה שנעשית מתוך ראייה של ההליך האזרחי העתידי משמרת אפשרויות שאחרת ייעלמו.

שאלות שחוזרות מהשטח

בפניות למשרד עולות כמה שאלות באופן קבוע. להלן התשובות העיקריות.

ש: מה העונש על תלונת שווא במשטרה?
ת: סעיף 243 לחוק העונשין קובע שלוש שנות מאסר, וחמש שנים כאשר העבירה שדווחה היא מסוג פשע. אין זה טווח אלא שתי מדרגות שונות.

ש: האם סגירת התיק מוכיחה שהתלונה הייתה שקרית?
ת: לא. סגירה מעידה שהתביעה לא מצאה בסיס להעמדה לדין, ולא בהכרח שהמתלונן ידע שדבריו אינם אמת. עילת הסגירה היא שמלמדת יותר מכל.

ש: האם אפשר לתבוע פיצוי בגין תלונה שקרית?
ת: ניתן להגיש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. התוצאה תלויה בסתירת חזקת תום הלב לפי סעיף 16(ב), ובראיות המצביעות על ידיעת המתלונן שדבריו אינם אמת.

ש: האם המשטרה חוקרת את מי שהגיש את התלונה?
ת: לעיתים כן, אך העמדה לדין בפועל אינה שכיחה. שיקול דעת הפרקליטות בנושא זה מושפע מהחשש להרתיע מתלוננים אמיתיים.

ש: מה קורה כשהפנייה הוגשה לרווחה ולא למשטרה?
ת: סעיף 243 חל על מסירה לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית. פנייה לגורם אחר אינה נכנסת בגדרו, אך עשויה להקים עילות אחרות.

ש: האם מותר למתלונן לספר לאחרים על הגשת תלונת שווא נגד אדם?
ת: ההגנה בסעיף 15(8) חלה על הפנייה לרשות המוסמכת בלבד. פרסום התלונה או פרטיה בפני גורמים אחרים אינו מוגן על ידי אותה הוראה.

בשורה התחתונה

מרבית מי שמתמודדים עם תלונה שקרית מתמקדים בשאלת האשמה, ומגלים בהמשך שההליך נקבע בפרטים פרוצדורליים. אלה הנקודות שמכריעות בפועל:

• העונש אינו טווח – שלוש שנים בעבירת עוון, חמש שנים בעבירה מסוג פשע
• העבירה מתגבשת עם המסירה – גם אם לא הוגש כתב אישום בעקבותיה
• הגורם המקבל קובע – סעיף 243 חל על שוטר או על מי שמוסמך להגיש תביעה פלילית
• הכנה לחקירה עדיפה על הסבר בדיעבד – ראיות שמאבדות ערך עם הזמן אוספים בהתחלה
• עילת הסגירה אינה טכנית – היא קובעת גם את הרישום וגם את עמדת הפתיחה בהליך אזרחי
• המפתח האזרחי הוא סעיף 16(ב) – סתירת חזקת תום הלב, ולא עצם השקר שבפנייה
• הפרסום המשני אינו מוגן – ההגנה בסעיף 15(8) עוצרת בדלת הרשות המוסמכת
• נגישה כמעט חסומה – סיפת סעיף 60 שוללת תביעה על עצם מסירת ידיעות לרשות

ההליך הפלילי נראה דומה מבחוץ, אבל הוא שונה מאוד בכל תיק. ייצוג של מי שמכיר את המערכת מבפנים, את שיקולי החקירה, הפרקליטות ובית המשפט, משנה את אופן ניהול התיק.

עו"ד ליאור בנימין, עם ניסיון של מעל 20 שנה בדין הפלילי ועברו כתובע פלילי במחוז צפון, מייצג חשודים ונאשמים בבתי המשפט בחיפה, חדרה, קריות ונצרת. לייעוץ ראשוני, ניתן לפנות למשרד.

המידע המופיע במאמר הוא כללי ואינו מהווה ייעוץ משפטי. בוחנים כל תלונה שקרית לגופה על פי נסיבותיה, ולקבלת הערכה מדויקת יש לפנות לעורך דין פלילי.